Speedo Says...
ענת לב-אדלר קופצת למים: טור שני
ענת לב אדלר, סופרת, עיתונאית ומרצה לנשים על אתגרי אמצע החיים, במסעה האישי והמרגש בדרך להתגברות על הפחד. ליווינו אותה מהכניסה הראשונה לבריכה ועד לפתיחת מיזם “קופצות למים” אשר קם במטרה לאפשר לנשים מכל הגילאים והמגזרים להתמודד עם הפחד ולנפץ את גבולות היכולת.
במהלך השבועות הקרובים נלווה את ענת במסעה ונחשוף טיפים והמלצות בנוגע להתמודדות עם הפחד מהמים.
הצטרפו אלינו לטור השני של ענת.
“זה דבר אחד להחליט שלא פוחדים מהפחד, וזה דבר אחר להפסיק לפחד.
ההחלטה שלא לפחד מהפחד היא חותכת, ומבתרת את המציאות באחת – קודם פחדתי מהפחד, ועכשיו אני לא פוחדת מהפחד ולכן גם בשיעור השחייה השני שוב לבשתי את בגד ים האדום וקפצתי (טוב, החזקתי את המעקה וירדתי במדרגות) למים. אבל כאן, ברדודים (כשאגיע לעמוקים אתם תדעו), עדיין חיכו לי הפחדים שלי, כמו קהל עוין שמלכסן מבט כשאת נקלעת ליציע לבושה במדים של הקבוצה הלא נכונה. ולנצח אותם זה כבר סיפור תהליכי וארוך יותר.
מיותר לציין שכל הפחדים שלי כולם קשורים בדרך כזו או אחרת בבליעת מים, באיבוד אוויר ובאימה שמתלווה לחוסר היכולת לנשום כשהראש בתוך המים. כל אלה, דמיינתי לעצמי בשעה שצפתי ומורן המדריכה עדיין אוחזת בכפות ידיי, לבטח יובילו לצלילה אנושה אל תהומות האוקיינוס (כולה 1.40 גובה בחלק העמוק של הבריכה, אבל כשהפחד נותן במגפון, ההיגיון יושב אילם בפינה), ולמוות בטוח בחנק אכזרי.
והנה, למרות שרשרת אורות האימה שנמסרה לי בתווים קמאיים של פוביות שלבטח אינן קשורות רק אלי, מצאתי שאני כן ממלאת אחר הוראותיה של מורן, המדריכה, ואפילו מצליחה לעזוב ידיים לפרק זמן של שניה וחצי, עד אשר תוקפת אותי בעתה ואני מתנודדת ומאבדת כיוון, ופתאום הריאות מאיימות להתנפץ אל דופנות בית החזה, ידיי מפרפרות מבוהלות לעבר כפותיה והראש מזנק מתוך המים, מחפש אויר.
אבל מורן ראתה בכך דווקא סוג של התמודדות ראויה לציון.
“את מנהלת מערכת יחסים מיוחדת מאוד עם הפחדים שלך”, אמרה לי, והסבירה, שבעוד יש מי שפועלים מתוך הפחד והוא מושך אותם מטה ולכן לוקח להם הרבה זמן להשתחרר ממנו, הרי שאני, לדבריה, מצאתי שיטה אחרת. אני מפרידה את הפחד מעצמי ומתנהלת במקביל אליו (ככה היא אמרה. מעולם לא חשבתי על זה לפני כן, אבל בשביל זה יש תהליכים ומורים שמשקפים לנו את הדברים). “כלומר, הוא קיים, הפחד, הוא נוכח אבל את לא נותנת לו לנהל אותך, אלא את עושה מה שצריך – במקביל אליו ובלי לעשות לו חשבון”, כך היא אמרה. ואחרי זה פשוט דמיינתי שהפחד שלי הוא מין טרול ורוד כזה ושאני אוחזת בו ביד כמו שלוקחים ילד שמפריע בכיתה ומוציאים אותו קצת החוצה כדי שיירגע, ומובילה אותו אל הספסל מול מסלול השחייה תוך שאני מורה לו: “עכשיו תשב כאן ותראה מה זה. עכשיו אני הולכת לצוף בלעדיך. תהנה”. ובאמת נכנסתי לבריכה והכנסתי את כל הראש למים וצפתי הרחק מהפחד. אמנם עדיין נתמכת על ידי מורן, אבל היי, “עזבתי את הקיר”.
זה היה מפתיע לדמיין את הפחד שלי כטרול ורוד שיושב נזוף ושפוף כרבולת על שפת הבריכה, ואחרי שכתבתי על זה בפייסבוק, קיבלתי עשרות תגובות מנשים שהתוודו שהאימג’ הזה מצא חן בעיניהן ושהן רוצות ללכת לקנות לעצמן טרול ורוד, ולהושיב אותו מולן על הספסל, כדי להפריד את הפחד שלהן מעצמן ומהתנהלותן, ו”לעזוב את הקיר”, כל אחת בזירה שמציקה לה. “לכולנו יש את הקירות הדמיוניים שלנו”, “גם אני רוצה לעזוב איזה קיר”, “גם אני רוצה את האומץ לצוף רחוק מהפחדים שלי”, כתבו לי העוקבות שלי שטענו ששיקפתי להן את הדרך שבה היו כמהות להתנהל כדי להפריד את עצמן מהפחד.
על נושא הפחד אפשר לכתוב בלי סוף, כי היחסים שלנו עם הפחדים שלנו הם באמת עניין שמלווה אותנו כל החיים – לעתים אנחנו מפרקים אותם, לעתים הם מפרקים אותנו – אבל הפחדים תמיד שם. ואגב, בעניין הטרול הוורוד, אני לא זוכרת איפה קראתי שכאשר רוצים להתמודד עם משהו שאולי הוא גדול ורב זרועות מאיתנו, צריך פשוט להאניש אותו, לקרוא לו בשם חיבה מתקתק (כן אני יודעת שיש אנשים שקוראים בשמות חיבה גם לאיברים שונים בגופם ואפילו לאורחים לא רצויים כמו למשל מחלות או סיבוכים), ושההאנשה הזו מאפשרת להתיידד גם עם מה שנראה בלתי אפשרי, כמו למשל הרצון “לעזוב את הקיר”.
את אפרת, ישראלית שכבר כמה שבועות מטיילת לבד באלסקה, ראיינתי ממש לפני שבוע, וכיוון שאנחנו לא רואים את עולם כפי שהוא אלא כפי שאנחנו, היה זה אך טבעי שאשאל אותה מיד על ההתמודדות עם הפחד כאשר היא נעה במכונית קטנה בערבות אלסקה ופוגשת דובים פנים אל פנים – שהרי אנחנו לא רואים את העולם כפי שהוא, אנחנו רואים את העולם כפי שאנחנו (למשל, כל אחת יודעת שכאשר היא בהריון היא כל הזמן רואה נשים בהריון וכאשר היינו חיילות ראינו סביבנו כל הזמן לובשות מדים). ומה שאמרה לי אפרת על ההתמודדות שלה עם הפחד, הרחיב אפילו עוד יותר את ארגז הכלים שלי בנושא.
“כן. אני פוחדת”, הודתה אפרת כששאלתי אותה איך זה אשה לגמרי לבדה יום ולילה באלסקה המאתגרת, “אבל למדתי שאני לא מאפשרת לפחדים שלי למנוע ממני לעשות דברים. אני כן מרשה להם להגן עלי”. המשפט הזה כמובן דיבר אלי וישר ציירתי בדמיוני את הטרול הוורוד שלי תקוע על כיסא כתר פלסטיק רטוב וצועק עלי ששכחתי אותו על שפת הבריכה, אבל הוא בעיקר לימד אותי עד כמה אפרת חכמה, שכן מה שהיא עשתה זה להחזיר לפחד את תפקידו האבולוציוני הראשוני, מהיותו חלק ממנגנון הילחם או ברח.
“לפחד תפקיד מרכזי בשרידותו של האדם או בעל החיים והוא משמש כאמצעי להרחקתו מהסכנה הנשקפת לחייו.. תגובה התנהגותית לפחד היא בריחה מאזור הסכנה, החזרת מלחמה או קיפאון ושיתוק” מסבירים בוויקיפדיה את מהותו של המנגנון ההישרדותי הזה. ואכן, אם לשפוט לפי העובדה שהשארתי מאחור את פחד השחייה שלי וקפצתי למים, הרי שבחרתי להחליף בריחה בהחזרת מלחמה. המלחמה, אגב, היא לא בפחד עצמו אלא בגורמים המעכבים המייצרים אותו וגרמו לי עד כה לקפוא ככל שזה היה נוגע להתנהלות שלי בתוך מים. חלק מהקיפאון הזה הוא גם בטקסטים שאמרתי לעצמי כל השנים על כך שאני לא יודעת לשחות, שאין סיכוי שאדע לשחות, שאם אכנס למים אטבע מיד, חיי יהיו בסכנה ואני אף עלולה לאבד אותם.
אז איך הפך הפחד המשתק שנשאתי עמי כל השנים מפני קפיצה למים לטרול ורוד ושמוט כנפיים? פשוט התחלתי להגיד לעצמי טקסטים אחרים ולהאמין בהם תוך כדי התהליך. כי לא המחשבה מייצרת מציאות. מחשבות יש לנו מיליון בשעה. אלה הן האמונה וההחלטה שהופכות את מה שנראה בלתי אפשרי לממשי. והעיקר – לא לפחד מהפחד.”
רוצות גם אתן להתמודד עם הפחד ולקפוץ למים? הצטרפו לעשרות הנשים שעושות זאת כבר היום, בפרויקט “קופצות למים” בעולם המים של אורי סלע. למידע נוסף > http://bit.ly/2PRoxs8
ענת לב-אדלר היא עיתונאית, סופרת ומרצה לנשים על תהליכי שינוי באמצע החיים, מחברת רב המכר “כותבת ומוחקת אהבה” ויזמית תוכן של קלפי השראה ומחברות תוכן לנשים.
הטור התפרסם במקור בבלוג של ענת לב-אדלר באתר xnet מבית ידיעות אחרונות.
