Speedo Says...
ענת לב-אדלר קופצת למים: טור ראשון
בזמן שלרובנו הקפיצה למים טבעית ומעוררת רגשות חיוביים ותחושת ריחוף, ל-20% מהאוכלוסייה הכניסה לבריכה או לים מציבה קשיים רבים ואף חשש גדול מפני הלא נודע. במידה ואתם קוראים שורות אלו וזזים בחוסר נוחות בכיסא, יש מה לעשות! ניתן להתמודד עם הפחד ולהתאהב בספורט הבריא בעולם ולהתחיל לרחף במים. בשבועות האחרונים הצטרפנו לענת לב אדלר, סופרת, עיתונאית ומרצה לנשים על אתגרי אמצע החיים, במסעה האישי והמרגש בדרך להתגברות על הפחד, ולווינו אותה מהכניסה הראשונה לבריכה ועד לפתיחת מיזם “קופצות למים” הקם במטרה לאפשר לנשים מכל הגילאים והמגזרים להתמודד עם הפחד ולנפץ את גבולות היכולת.
במהלך השבועות הקרובים נלווה את ענת במסעה ונחשוף טיפים והמלצות בנוגע להתמודדות עם הפחד מהמים. הצטרפו אלינו לטור הראשון של ענת.
“זה לא התחיל בהתגברות על הפחד. ההתגברות ודאי תבוא בהמשך שכן היא אינה נקודתית, אלא מתמשכת לאורכן של סיטואציות. וחוצמזה, פחדים, יצורים ממזרים שכאלה, אינם נכנעים בבת אחת, אלא נלחמים על קיומם תוך שהם נוטים ללבוש ולפשוט צורה תוך שהם רוקדים בהתרסה מתוך מנעד של חוויות שאנחנו סוחבים איתנו (כן המפקד, הבאנו גם את הקיטבג).
אז אם זה לא התחיל בהתגברות על הפחד, במה בעצם זה התחיל? אני מריצה לאחור את הסרט ומבינה שזה התחיל בהחלטה. אבל לא סתם החלטה כמו “מהיום אני מורידה סטרס”, או “בשנה הקרובה אקדיש יותר זמן לתחביבים שלי”. אלה הן החלטות אמורפיות ונוזליות שאין להן נקודת משען להינתז ממנה. זו צריכה להיות החלטה מפלחת תודעה וקרביים ונחושה כמו תנועת החתירה של מייקל פלפס. ואכן כזו החלטה היא הייתה – ההחלטה שלי, להתחיל ללמוד שחייה. ונקודת המשען שלה הייתה מוברגת אל המוות.
כמה שבועות לפני שנפטרה תמר אברמוביץ’, אמו של חברי הטוב יובל, קפצה לי מודעה של לימודי שחיה כלשהם. באגביות מוחלטת של מישהי שחזרה מיום מתיש בעבודה וכל הכוח שנשאר לה מספיק רק כדי לרפרש את הפיד, הכנסתי פרטים, כי הרי אני תמיד אומרת לעצמי שיום אחד אני אלמד לשחות ואפסיק לשבת על סיפון החיים ולקרוא ספר, בזמן שכולם מתיזים פאן במקסימום בתוך גלויה יוונית. וליתר ביטחון, כדי לזמן את אותה מציאות רצויה ולמשוך אותה אלי, גם הלכתי כעבור כמה ימים לקנות בגד ים. אדום, אלא מה, המגנט האנרגטי הכי משכנע שאני מכירה. בבחינת, כאשר בגד הים מוכן, המציל בא. בגד הים היה כל כך יפה שהנחתי אותו במקום בולט לעין בארון הבגדים, ושמחתי שיש לי בעלות על יצור כזה חתיך. לא דמיינתי שכל כך מהר הוא ואני נצוף הרחק מהקיר (אבל עדיין אוחזים בידיה של מורן המדריכה שלי, שכאשר תכירו כאן בטורים הבאים, פשוט תתאהבו בה, כמוני, אבל למה אני רותמת את המצופים לפני הסוסים. חכו).
בואו נדבר רגע על זה שאמא לחיילים בצבא הגנה לישראל,
(שזו הדרך שלי לומר שהגעתי לגיל שפעם היה המשקל שלי), לא יודעת לשחות. איך זה קורה? לא יודעת לשחות. איך זה זה הכל בגלל פחדים שבאים לנו בירושה ובתורשה. כן, בחיי.
לא רק תכונות אופי, צבע עיניים וסרוויסים אנחנו מקבלים מהדורות הקודמים, אלא גם את סט הפחדים והזיכרונות שלהם, ואפילו קראתי על זה מחקר לא מזמן, בהקשר של בני הדור השני והשלישי. אז אני דור מאתיים לנמנעי מים, ואני ממש לא אשמה בחרדת העמוקים הזו שיש לי, זה הכל בגלל שילדות עירקיות גדלות על ערך ההימנעות ונרתמות למותני הסבתות שלהן בערך ביום שהן נולדות, ואף אחד לא באמת נותן להן להתרחק, ודאי לא למחוזות בולעניים שאפשר לטבוע בהם או לחטוף זיהומים (אבל זה מצריך ספר פסיכולוגיה שלם, שאולי יום אחד עוד אכתוב).
את העובדה שהכנסתי פרטים למודעה שכחתי במהירות שבה היא צללה במעבה הסמארטפון, אבל כמה שבועות אחרי זה, כאשר הגעתי לחבק את יובל במחלקה הפנימית באיכילוב, קצת אחרי שהודיע לי שתמר נפטרה, חזר אלי הצילום של האיש החותר וחותך את המים, זרועותיו מתיזות נטפי חיים, ואמרתי לעצמי בלב: “אם מתקשרים אלי מהמודעה של השחייה אני נרשמת”.
למחרת, יום שישי, תשע בבוקר, שלוש שעות לפני הלוויה של תמר, אני יושבת על המיטה בחדר השינה שלי והטלפון מזמזם. האשה בעלת המבטא החמוד מעברו השני של הקו שואלת האם אני זו אני ומסבירה שהיא מתקשרת לגבי המודעה.
“רצית ללמוד לשחות?” היא מתעניינת.
תוך שניה וחצי אני שומעת את עצמי אומרת: “אני נרשמת”.
“רגע, עוד לא מסרתי לך פרטים את בכלל לא יודעת מה זה דורש”.
“זה לא חשוב. אני נרשמת. יש מקום בימי שישי בבוקר?”
אלף ומשהו שקלים בשלושה תשלומים אחרי זה, וימי שישי שלי עד החגים נוקדו בהחלטה.
הנה היא, ההחלטה הנוקבת, מפלחת התודעה, זו שמגלים רק בדיעבד כי חצתה את ים החיים לשניים – לפני ואחרי. החלטה שלא משנה מה יקרה, אני עכשיו מטביעה את כל המחשבות הקודמות, את כל התירוצים, ההרגלים והפחדים שאינם שלי, את ניגון המילה סמאללה מפיה של ננה ג’ולייט בכל פעם שאחד מילדיה או נכדיה התעטש, את זה שבטור הגדרות העצמי שלי יש את הסעיף הזה “אני לא יודעת לשחות”. ההחלטה התקבלה בקול פנימי אחד, ואני פשוט הולכת ללמוד לשחות.
שימו לב, לא “אני הולכת להתגבר על הפחד” – כי עוד לא רציתי להתעמת איתו מחשש שהוא יכריע אותי שוב, למרות שהפעם היה משב של נחישות באוויר והרגשתי שהוא מצטנף מפניו – אלא אני הולכת ללמוד לשחות. אני אדע לשחות. אני אשחה.
מזל שהתאפקתי ולא סיפרתי על כך ליובל באמצע הלוויה, אבל כאשר התנהל טקס האשכבה סיפרתי לה בלב, לתמר, שבזכותה.
לא שתכננתי את זה ככה, אבל המפגש עם אזלת החיים יצר תנועה, וההתנגשות בקיר הקיום הובילה אותי לעזוב סוף סוף את הקיר שלי.
לשיעור הראשון בבריכת השחייה בכפר הירוק (שנמצאת, צחוק הגורל, מרחק של ידוי כדור קובה מבית העלמין קרית שאול בו קבורה סבתא שלי, סרבנית המים הבינדורית) הגעתי כשאני גוררת את הקיטבג ובתוכו כל ערימת הפחדים שלי, אבל הקפדתי להשאיר אותו מחוץ למים כאשר טבלתי את רגל ימין בטמפרטורה מדויקת של 28 או 29 מעלות. מה שלא השארתי מחוץ למים זה את שתי ההבטחות שנתתי לעצמי כאשר נתתי לבחורה מעברו השני של הקו את מספר כרטיס האשראי: 1. אני הולכת לסמוך על המדריכה שלי מאוד מאוד מאוד, ואני יודעת שהיא תשמור עלי שלא אטבע. 2. אני הולכת לעשות כל מה שהמדריכה שלי תגיד לי לעשות בלי להתנגד.
אלה היו שתי ההבטחות הכי חשובות שנתתי לעצמי השנה.”
רוצות גם אתן להתמודד עם הפחד ולקפוץ למים? הצטרפו לעשרות הנשים שעושות זאת כבר היום, בפרויקט “קופצות למים” בעולם המים של אורי סלע. למידע נוסף > http://bit.ly/2PRoxs8
ענת לב-אדלר היא עיתונאית, סופרת ומרצה לנשים על תהליכי שינוי באמצע החיים, מחברת רב המכר “כותבת ומוחקת אהבה” ויזמית תוכן של קלפי השראה ומחברות תוכן לנשים.
הטור התפרסם במקור בבלוג של ענת לב-אדלר באתר xnet מבית ידיעות אחרונות.
