הצליחה הראשונה שלי, בפעם השנייה

קוראים לי רותם, ואת צליחת הכנרת הראשונה שלי עשיתי בגיל 7, עם אבא שלי.

אני לא זוכר את כל הפרטים, אבל אני כן זוכר שלושה דברים: הכנרת נראתה לי אז בערך בגודל של האוקיינוס האטלנטי, אבא שלי אמר כל שתי דקות “עוד קצת ואנחנו שם”, ואני הייתי בטוח ש“שם” זה מקום דמיוני שהורים ממציאים כדי שילדים ימשיכו לשחות.

בגיל 7 שחיתי לידו, החזקתי מצוף, שאלתי בערך 400 פעמים “כמה נשאר?”, והוא ענה בכל פעם בביטחון מלא: “ממש עוד מעט”.
בדיעבד, אני חושד שהוא לא באמת ידע. הוא פשוט היה אבא, ואבות בגיל הזה נשמעים כאילו יש להם מפה סודית של העולם.

עברו שלושים שנה.

לפני שנה, אני כבר בן 37, חזרנו שוב לכנרת. אני ואבא. רק שהפעם אני כבר לא ילד קטן שמסתכל עליו מלמטה, אלא אדם בוגר ששוחה לידו ועדיין שואל: “רגע, כמה נשאר?”

והאמת? גם אז הוא עונה: “עוד קצת ואנחנו שם.”

רק בפעם הזו שנינו צחקנו 🙂 .

לא באנו לשבור שיא. לא לנצח אף אחד. לא להוכיח משהו לעולם.
הגענו לכנרת כדי לשחות יחד. ליהנות מהדרך. להיזכר בילד בן 7 שהיה בטוח שהוא חוצה יבשת, ובאבא אחד שהפך את כל הדבר הזה להרפתקה. אבל זה בדיוק היופי.

אז השנה אני חוזר לכנרת עם אבא שלי.
בגיל 38.
כבר לא ילד שמחזיק לאבא את היד, אבל עדיין לגמרי מוכן שהוא יגיד לי: “עוד קצת ואנחנו שם.”

אני מניח שגם הפעם יהיו רגעים שבהם המים ייכנסו לפה בדיוק כשאני מנסה לדבר, שאבא שלי יגיד “איזה כיף, אה?” בזמן שאני מנסה להבין אם בלעתי כנרת או רק חצי ממנה, ושבאיזשהו שלב אני אשאל שוב את השאלה הכי חשובה בכל צליחה משפחתית:

“נו, כמה נשאר?”